החלטה בתיק דנ"א 1694/03 - פסקדין

           עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ונקבע כי חוזה שנכרת בין העותרת למשיבה, ובוטל על-ידי העותרת, לא בוטל כדין. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.        בין העותרת לבין המשיבה התקיימו (מאז שנת 1982) יחסים חוזיים, שבמסגרתם הפיצה המשיבה מוצרים מתוצרתה של העותרת. במשך שנים רבות לא עמדה המשיבה ביעדי המכירות שהוצבו לה בחוזה. לבסוף (בשנת 1996) הודיעה העותרת למשיבה על ביטול החוזה; ובעקבות זאת עתרה לבית-המשפט המחוזי להצהיר כי הביטול היה כדין. תביעתה התקבלה. על כך ערערה המשיבה לבית-המשפט העליון, וערעורה, כאמור, התקבל. בפסק-הדין נקבע, כי הגם שהמשיבה הפרה את החוזה הפרה יסודית, והגם שהעותרת לא ויתרה על זכותה לבטל את החוזה, הרי שהזמן הרב שחלף ממועד תחילת ההפרה חייב את העותרת להעניק למשיבה ארכה סבירה לקיום החוזה קודם למשלוח הודעת הביטול. לדברי בית-המשפט, "בין אם נאמר שההפרה היסודית המוסכמת שינתה פניה והפכה להפרה לא-יסודית ..., ובין אם נאמר כי חלף הזמן הסביר למתן הודעת הביטול - התוצאה היא אחת: היה על [העותרת] ליתן [למשיבה] אורכה לקיום התחייבויותיה, בטרם קטעה את מערכת היחסים החוזית".

3.        בעתירתה לדיון נוסף מודה העותרת, כי פסק-הדין מבוסס על הלכה קיימת - אף שלדעתה המדובר ב"הלכה בהתהוותה" - ולפיה לאחר חלוף הזמן הסביר לביטול חוזה בגין הפרתו היסודית, חייב הנפגע לתת למפר ארכה קודם לביטול החוזה. לדבריה, "אין [העותרת] מציעה לבית המשפט לחזור בו מן ההלכה. נהפוך הוא. בכל הכבוד, מוצע לביהמ"ש הנכבד להמשיך בפיתוחה. אולם, זאת תוך התאמתה של ההלכה ליחסי מפר-נפגע הנוצרים בגין הפרות חוזרות ונשנות של אותה תניה חוזית וכן בדרך שתעלה בקנה אחד עם הסדרים דומים מדיני החוזים". את הצעתה באשר להלכה הראויה מסכמת העותרת במילים אלה: "ההלכה המורחבת באשר לקביעה אימתי איבדה הפרה יסודית את כוחה להביא להפסקת חוזה ללא התראה, תביא בחשבון לא רק את משך הזמן שחלף מאז נודעה ההפרה אלא את טיבה של ההפרה (חד-פעמית או 'סדרתית'), שאלת ההפרה הצפויה ..., התועלת במתן ההתראה ..., שיקולי צדק בין הצדדים לחוזה, וכן שיקולים נוספים שתכליתם הסופית לקבוע את האיזון הראוי בין אינטרס הנפגע לאינטרס המפר".

4.        דין העתירה להידחות. ההלכה שעליה מבוסס פסק-הדין איננה "הלכה בהתהוותה", כסברת העותרת, אלא הלכה מיוסדת. פסק-הדין שניתן לאחרונה ברע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פ"ד נו(5) 779 - הנזכר בפסק-הדין נשוא העתירה וכן בעתירה - לא יצר את ההלכה האמורה אלא אך יישם ולכל היותר פיתח אותה; ודברים שאמרתי בדחותי עתירה לקיום דיון נוסף באותה פרשה (דנ"א 8128/02 עיריית מעלה אדומים נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (טרם פורסם)), יפים גם לענייננו:

אין חולק כי בפסק-הדין לא נפסקה הלכה חדשה; ואילו החלתה של ההלכה הקיימת על נסיבות המקרה - מיוחדות ככל שתהיינה - הינה, לכל היותר, בגדר התפתחות פסיקתית טבעית, שככלל אינה עשויה להקים עילה לדיון נוסף (השוו: דנ"א 5771/02 עשור נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-על 2002(3) 690; דנ"פ 4991/02 פלוני נ' מדינת ישראל,תק-על 2002(3) 1642). ... טענותיה של העירייה הינן, אפוא, טענות ערעוריות באופיין, המופנות כנגד אופן יישומה של הלכה קיימת במקרה נתון; וכידוע, לא לשם בחינתן של טענות מסוג זה נועד הדיון הנוסף.

גם טענתה העקרונית של העותרת, כי ראוי לשנות מההלכה הקיימת, מקומה - ככלל - בדיון הראשון שנערך בבית-המשפט העליון ולא בעתירה לדיון נוסף; ולא שוכנעתי כי קיימת בענייננו חשיבות או קשיות מיוחדת המצדיקה לסטות מכלל זה.

5.        העתירה נדחית.

           ניתנה היום, י"ז באלול תשס"ג (14.9.03).

                                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: